בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט כ' מוסק) מיום 9.12.2013, אשר הטיל חיוב אישי על המבקש, נאמן בהקפאת הליכים, והורה לו להגיש בתוך שישים יום דו"ח המפרט את כלל פעולותיו במסגרת הליך הקפאת ההליכים ואת אופן ניהול הכספים במסגרתו.
רקע
1. חברת ל. האן צעצועים בע"מ (בהקפאת הליכים) (להלן: החברה) החלה את פעילותה במהלך שנות החמישים של המאה הקודמת ועסקה בהפעלת חנויות לממכר צעצועים ברחבי הארץ. בעל השליטה בה היה מר שמעון האן (להלן: האן). לאחר שנקלעה לקשיים, הגישה החברה ביום 24.10.2002 לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להקפאת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זיילר ז"ל) נעתר לבקשה וביום 5.11.2002 ניתן צו הקפאת הליכים מוגבל, במסגרתו מונה המבקש, עו"ד ישי בית-און כנאמן בהקפאת ההליכים המוגבלת. בהמשך, משגובשו הסדר נושים ותוכנית הבראה בעניינה של החברה, הורה בית המשפט המחוזי ביום 29.4.2003 על מינויו של עו"ד בית און כנאמן בהקפאת הליכים לביצוע הסדר הנושים (להלן: הנאמן או המבקש).
בסעיפים 6.1.3-6.1.1 להסדר הנושים (נספח ג' לבקשה) נקבע כי עובדי החברה יהיו זכאים לתשלום של 100% קרן החוב של החברה כלפיהם במועד הקובע (5.11.2002) וזאת עד לגובה הסכומים שלהם הם זכאים על פי דין בעת פירוק החברה. עוד נקבע כי הסכומים שהעובדים זכאים להם בדין קדימה, ישולמו ב-24 תשלומים שווים ורצופים, כשהראשון מביניהם ייפרע תוך 30 ימים ממועד תחילת התשלומים (אשר לא נקבע במסגרת ההסדר) וכן כי הסכומים המהווים חובות שכר עבודה ופיצויים עד לגובה זכאותם מהמוסד לביטוח לאומי ישולמו ב-36 תשלומים שווים ורצופים, כשהראשון מביניהם ייפרע תוך 30 ימים ממועד תחילת התשלומים. אשר לסמכויות הנאמן, נקבע בהסדר הנושים כי הסמכויות המוקנות לו כוללות, בין היתר, שליטה בכספים היוצאים והנכנסים מן החברה, פיקוח על ההסדר וניהול החברה על ידו או באמצעות בעל תפקיד מיוחד שייקבע על ידו (סעיפים 7.1 ו-9.1 להסדר הנושים).
במרוצת השנים שחלפו מאז ניתן צו הקפאת ההליכים, הגיש הנאמן דו"ח אחד על פעילותו במהלך הקפאת ההליכים המוגבלת. דו"ח זה הוגש ביום 19.11.2002 דהיינו טרם מינויו של המבקש כנאמן לביצוע הסדר הנושים. כארבע שנים מאוחר יותר ביום 11.7.2006 הגיש הנאמן הודעה ביחס להסדר הנושים ובקשה למתן הוראות, אליה צורפה טבלה המסכמת את התשלומים שבוצעו במסגרת הסדר הנושים ודיווח בנוגע לסגירת חנות של החברה בקניון רמת אביב. עוד ציין הנאמן כי לאחר סגירת החנויות, וככל שלא תימצא חלופה אחרת, הוא יפנה בבקשה נפרדת כדי לפעול לפתיחת ההליכים הדרושים להפסקת ההסדר (להלן: הדו"ח מ-2006). בקשה נפרדת כזו לא הוגשה על ידי המבקש בשלב כלשהו לבית המשפט אך לטענת המבקש הוא העביר לכונס הרשמי ביום 8.8.2010 הצעה לפרק את החברה.
2. במהלך שנת 2009, ביקש אחד מספקי החברה, צעצועי עוזי בע"מ (להלן: צעצועי עוזי), לחייב את הנאמן אישית בחוב של החברה כלפיו בגין מוצרים שסופקו לה במהלך תקופת ההסדר (בש"א 4513/08). ביום 15.6.2009 קיים בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפירא) דיון בבקשה, במהלכו נענה לבקשת בא-כוח הכונס הרשמי והורה לנאמן להגיש תוך 60 ימים דו"ח על פי סעיף 313 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות או הפקודה), ובהחלטתו מיום 29.7.2009 הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי:
"עולה מדברי עו"ד בית און, אישית, כי הוא התיר למר האן לנהל את החברה במקומו, וזאת ללא קבלת אישור מבית המשפט. העובדה שידע ואף הודיע על כך שישצורך בסגירת חנויות, מלמדת שקיבל מידע על כך. במצב שכזה חייב היה להדק את הפיקוח, ולהיזהר מלהיכנס למצב בו יהא חוסר בקופה ובכך כשל."
בנסיבות המקרה, חויב עו"ד בית און, אישית, בתשלום מחצית מהסכום שנתבע על ידי צעצועי עוזי (להלן: עניין צעצועי עוזי).
3. המשיבה 1, גברת חנה לנדנר (להלן: לנדנר), עבדה בחברה במשך 32 שנים עד לפיטוריה. ביום 22.5.2003 אישר הנאמן תביעת חוב שהגישה לנדנר על סך 79,813 ש"ח בגין שכר עבודה, פדיון חופשה ופיצויי פיטורים וביום 27.5.2003 הודיע לה כי תשלום החוב יבוצע בעשרים וארבעה תשלומים שווים בסך 3,326 ש"ח כל אחד וצירף להודעתו את התשלום הראשון. בפועל הועבר ללנדנר, לפי טענתה, סך כולל של 49,900 ש"ח ב-36 תשלומים כדלקמן: מיום 7.7.2003 ועד ליום 18.5.2004, 11 תשלומים בסכום ממוצע של כ-440 ש"ח כל אחד; מיום 31.5.2004 ועד ליום 28.2.2005, 12 תשלומים בסכום ממוצע של כ-1700 ש"ח כל אחד; מיום 29.5.2005 ועד ליום 30.4.2006, 12 תשלומים בממוצע של כ-1200 ש"ח כל אחד. לטענתה של לנדנר היא ובן זוגה פנו מעת לעת אל הנאמן בעניין זה, והוא השיב להם כי אין כסף בחברה ומשפסקו התשלומים כליל השיב לה הנאמן שרק כאשר החברה תפורק היא תוכל לקבל את ההפרשים המגיעים לה. ביום 5.5.2010 פנתה באת כוחה של לנדנר לנאמן וביקשה כי יתייחס להפסקת התשלומים למרשתה, אך הנאמן לא השיב לפנייה זו. משכך, פנתה לנדנר לבית המשפט המחוזי ביום 15.6.2010 בבקשה כי הנאמן יחויב באופן אישי, ביחד ולחוד עם החברה, לשלם לה את יתרת הכספים המגיעים לה בתוספת ריבית והצמדה. זאת, בין היתר, משום שלטענתה הנאמן התיר למר האן להמשיך ולנהל את החברה מבלי שקיבל לכך את אישור בית המשפט ונוכח ההכרעה הקודמת בהקשר זה בעניין צעצועי עוזי.
בתגובתו לבקשה מיום 2.8.2010, ציין הנאמן כי הסדר הנושים לא צלח בשל סגירת חנות הדגל של החברה בקניון רמת אביב בחודש יולי 2006, וכי באפשרותה של לנדנר להגיש בקשה לפירוק החברה, אז תקבל את מלוא זכויותיה מהביטוח הלאומי.
4. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מינץ) קיים דיון בבקשה ביום 15.9.2010, וקבע כי לאור ההבנה כי הסדר הנושים מיצה את עצמו מן הראוי שיינתן דו"ח סופי מטעם המבקש, בוודאי נוכח ההחלטה הקודמת בעניין זה משנת 2009, והורה לו לעשות כן עד ליום 16.12.2010. דו"ח זה לא הוגש במועד, ומספר החלטות נוספות שניתנו בנושא לא כובדו אף הן על ידי הנאמן. גב' לנדנר פנתה לבית המשפט ב-12.2.2013 וביקשה כי יורה לנאמן להגיש דו"ח כספי שיסביר מדוע לא קיבלה את הכספים המגיעים לה, ובמידה וזה לא יוגש, יטיל על הנאמן לשלם אישית את החוב הנטען. הנאמן לא הגיש את הדו"ח, למרות החלטה נוספת של בית המשפט ולנדנר חזרה על בקשתה ביום 18.4.2013. בעקבות כך הורה בית המשפט לנאמן להתייצב בבית המשפט ביום 9.5.2013 כשהדו"ח בידיו אך הנאמן לא התייצב לדיון שנקבע ועל כן עתר הכונס הרשמי להטלת סנקציות על הנאמן שבמשך 11 שנים לא הגיש דו"ח, וכן שיורה על חילוט ערבותו ואף ישקול להעביר את התיק ליועץ המשפטי לממשלה, לשם הפעלת סמכותו לפי סעיף 317 לפקודת החברות. בית המשפט המחוזי הורה לנאמן, בין היתר, להגיב לבקשת הכונס הרשמי, וביום 21.5.2013 הגיש הנאמן דו"ח לבית המשפט במסגרתו פירט את חובות החברה בשלב הגשת בקשת הקפאת ההליכים, את הסדר הנושים ואת התנהלות החברה במהלך תקופת ההקפאה. הנאמן ציין כי במהלך תקופת ההקפאה נוהלה החברה בפועל על ידי מר האן משום שלטענתו, לא הוטל עליו כנאמן לנהל את החברה אלא רק לפקח על קיום ההסדר. אשר לבקשתה של גב' לנדנר, טען הנאמן כי היא נטלה חלק באסיפות הנושים, אישרה את הצעת ההסדר, קיבלה לידיה את מלוא החוב בדין קדימה ואף חלק מן החוב שלא בדין קדימה וכי אלמלא הסדר הנושים אף סכומים אלה לא היו משתלמים לה. עוד ציין הנאמן, כי באפשרותה של לנדנר להגיש תביעה נגד החברה. הנאמן הוסיף שהוא פעל לקיום ההסדר, אך סגירת החנות שהפעילה החברה בקניון רמת אביב, הביא לכישלון הליך ההבראה. כישלון זה, לשיטת הנאמן, אינו רובץ לפתחו, שכן הוא הקפיד לעבוד על בסיס תזרים מזומנים מדויק ובמהלך רוב תקופת הקפאת ההליכים אף פעל בסיועו של רואה חשבון. הנאמן הוסיף שהוא נהג כיאות, התייצב לדיונים אליהם זומן ואף הגיש דו"ח ב-2006. לנדנר והכונס הרשמי ביקשו לדחות את טענותיו אלה של הנאמן עליהן חזר גם בדיון שקיים בית המשפט המחוזי בעניין זה ביום 27.10.2013.
החלטתו של בית המשפט קמא
5. בהחלטתו מיום 9.12.2013 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט כ' מוסק) את בקשתה של לנדנר, וחייב את הנאמן אישית בתשלום חובה הנטען. בית המשפט המחוזי קבע כי הדו"ח מ-2006 אינו דו"ח כלל, שכן הוא אינו עונה לדרישות הדין בעניין זה, ובין היתר, אין בו פירוט הכנסות, הוצאות וחלוקת דיבידנדים לנושים והוסיף שהתנהלות הנאמן באי הגשת דו"ח מזה שנים רבות אינה מתקבלת על הדעת על אחת כמה וכמה לאחר שבית המשפט הורה לו שוב ושוב לעשות כן. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע שהנאמן לא הסביר מדוע גב' לנדנר לא קיבלה את חובה על פי הסדר הנושים, שכן אף אם הסדר הנושים לא צלח, כטענתו, בשל סגירת החנות שהפעילה החברה בקניון רמת אביב בשנת 2006, אין בכך משום הסבר לעובדה שכבר התשלום השני ששולם ללנדנר, שולם בחסר של כ-3000 ש"ח. בית המשפט דחה את טענת הנאמן לפיה הוא לא היה אחראי על ניהול החברה, בציינו כי טענה זו נדחתה בעניין צעצועי עוזי. עוד קבע בית המשפט בהחלטתו כי הצהרת הנאמן כי מר האן ניהל את החברה מבלי לקבל לכך את אישור בית המשפט, די בה על מנת להטיל עליו את האחריות לכישלון ההסדר. עניין זה, כך נקבע, עולה כדי הפרת חובת הזהירות של הנאמן, מה גם שהנאמן לא נתן כל הסבר לאי קיום ההסדר בשלביו הראשונים, ונוכח התנהלותו אין לדעת אם אכן, כטענתו עתה, לא היו כספים לתשלום חובות החברה. בנוסף קבע בית המשפט כי על פי הדו"ח שהגיש הנאמן לא ניתן לדעת כמה כסף שולם למר האן עבור ביצוע תפקידו והאם הייתה לכך הצדקה, וכן האם שכר הטרחה ששולם לנאמן לא היה תשלום חופף בגין אותו תפקיד. בנוסף, נדחתה טענתו של הנאמן כי לנדנר ממילא לא הייתה מקבלת את חובה אף בהליך פירוק. מטעמים אלה, ונוכח העובדה שהנאמן לא הציג ראיות הסותרות את סכום יתרת החוב הנטען על ידי לנדנר, הורה בית המשפט המחוזי כי הנאמן ישלם ללנדנר 50,536 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן, בשים לב להתארכות ההליך ולאי קיומן של החלטות בית המשפט על ידי הנאמן, הוא חויב בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.
אשר לדרישת הכונס הרשמי כי הנאמן יגיש דו"ח המסכם את פעולותיו מיום מינויו בצירוף דו"ח כספי, קבע בית המשפט כי העובדה שהנאמן מתקשה להגיש דו"ח מבוקר בשל חלוף הזמן ובשל חוסר יכולת לממן את שכר טרחת רואה חשבון שיסייע בהכנתו, נובעת ממחדליו שלו. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי הכונס הרשמי אף הוא לא פעל תקופה ארוכה בעניין זה ולא דרש מהנאמן להגיש דו"ח והסוגיה עלתה רק בעקבות בקשת לנדנר. על כן, קבע בית המשפט כי אין מקום להורות לנאמן להגיש דו"ח מבוקר ולשאת בהוצאות מכיסו והורה לנאמן להגיש דו"ח המסכם את כלל פעולותיו והמפרט את ניהול הכספים, הוצאות והכנסות, תשלום הדיבידנדים לנושים והתשלומים למר האן ולבעלי תפקידים אחרים, בתוך שישים ימים ממתן ההחלטה.
6. להשלמת התמונה יצוין, כי הנאמן הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, וזה החליט ביום 11.2.2014 שלא להיענות לה. בנוסף, ביום 17.3.2014 הגיש הכונס הרשמי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, להורות על חיובו של הנאמן ב-1,000 ש"ח על כל יום פיגור בהגשת הדו"ח עד להגשתו ובאותו היום הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות בה ביקש כי בית המשפט יורה על קיום דיון שבו ייחקרו רואה החשבון של החברה, הגב' לנדנר ומר האן, וכי הדו"ח יוגש בחלוף 15 ימים ממועד הדיון. בקשה זו של הנאמן וכן הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נקבעו לדיון בפני בית המשפט המחוזי במהלך חודש מאי 2014.
בקשת רשות הערעור
7. בבקשת רשות הערעור טוען הנאמן כי הוא מונה לפקח על ביצוע הסדר הנושים ולוודא שהחברה לא תפעל בגרעון וכך אכן פעל, אולם, לשיטתו, הוא לא מונה לנהל את עסקיה של החברה והוקנתה לו הסמכות למנות בעל תפקיד מיוחד לניהול החברה. הקפאת ההליכים, לטענתו, הסתיימה עם הגשת הדו"ח מ-2006, התיק כולו נשמע, הוכרע והסתיים לפני כעשור ולחברה שישה בעלים ומנהל אליהם ניתן לפנות בכל טענה שהיא. אשר לתביעתה של לנדנר, הנאמן טוען שקיבל את ההחלטה בעניינה בהפתעה, שכן לנדנר לא הגישה תצהיר ולא נחקרה על הדברים שהטיחה בו וכי בית המשפט לא קיים דיון ענייני בבקשה. עוד ביחס לגב' לנדנר, הנאמן טוען ששולם לה מלוא חובה כעובדת בדין קדימה, וכי לא היה מקום לחייבו בתשלום סכום עתק אחרי שלנדנר לא קיבלה תשלומים במשך כחמש שנים, השתהתה ולא הלינה על כך. הנאמן מוסיף וטוען שהיה על בית המשפט לחייב את מר האן להגיש תצהיר ולזמנו לחקירה ולעשות כן גם ביחס לרואה החשבון של החברה ומנהלת החשבונות שלה ולהפנות את לנדנר לפתוח בהליך נגד החברה. אשר לדו"ח שהגיש עתה לבית המשפט, הנאמן טוען כי בית המשפט המחוזי לא נימק את הקביעה שהדו"ח שהגיש עתה איננו דו"ח, כי הכונס הרשמי לא טען מהם הליקויים בדו"ח, שהדו"ח הוא פרי מאמצים גדולים מצדו ושהוא אינו יכול להוסיף עליו ולכן אין לחייבו להגיש דו"ח נוסף. הנאמן מוסיף וטוען שהוא הגיש כמה דו"חות מסכמים אלא שאיש לא בדק אותם וממילא לא התנגד להם, וכי החל משנת 2005 סרב רואה החשבון של החברה להמשיך ולטפל בדו"חות. אשר להכרעת בית המשפט המחוזי בעניין צעצועי עוזי, הנאמן טוען כי זו עסקה בחיוב הנאמן והחברה בהשבת כספים בסוגיה ספציפית ונקודתית של החזר סחורה לספק בקונסיגנציה, ומשכך לא היה מקום להסתמך עליה.
8. המשיבים מתנגדים לבקשה. הכונס הרשמי טוען שהנאמן לא מילא את חובותיו על פי התכנית וכי בית המשפט המחוזי קבע בצדק כי התנהלות הנאמן אינה מתקבלת על הדעת, לאחר שמזה שנים רבות הוא לא הגיש דו"ח המפרט את פעולותיו ואת התקדמות הסדר הנושים חרף ההחלטות בעניין. הכונס הרשמי מוסיף וטוען שהדו"ח שהגיש הנאמן אינו מהווה דיווח במסגרת הליכי חדלות פירעון, אלא כולל פירוט של חלק מהפעולות שבוצעו על ידו. אשר לדו"ח מ-2006, הכונס הרשמי מציין כי אין מדובר בדו"ח מסכם העומד בתנאים לאחריהם ישוחרר הנאמן מתפקידו. הכונס הרשמי טוען כי הנאמן חרג מסמכותו וזאת על סמך ההחלטה בעניין צעצועי עוזי ונוכח העובדה שהנאמן לא נימק שורת פעולות ומחדלים שלו, ובהן העברת הסמכויות לניהול החברה למר האן, היעדר תגובה מצדו כאשר התחוור לו שהסדר הנושים נכשל ואי דיווח מטעמו על התקדמות הסדר הנושים. לסיום הפנה הכונס הרשמי לבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי נגד הנאמן לפי פקודת בזיון בית המשפט.
לנדנר סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי וטוענת שהנאמן לא הכחיש את גובה הסכום שעתרה לקבלו בהתאם להסדר הנושים. עוד טוענת לנדנר כי טענת הנאמן לפיה סגירתה של החנות בקניון רמת אביב היא שהביאה לכך שחובה לא שולם, אינה מתיישבת עם העובדה שלא שולמו לה כספים עוד בטרם נסגרה חנות זו. כמו כן טוענת לנדנר כי הנאמן קיבל הזדמנויות רבות להגשת הדו"ח המסביר מדוע לא מילא אחר התחייבויותיו כלפיה ולכן ניתן לו יומו בבית המשפט. לנדנר מוסיפה וטוענת, כי הנאמן העלה את טענת השיהוי בהגשת הבקשה לראשונה במסגרת בקשה זו, ודי בכך על מנת לדחותה. אשר לטענה כי לא נחקרה, טוענת לנדנר כי בקשתה הייתה תלויה ועומדת במשך שלוש שנים, במהלכן הנאמן לא הציג גרסה מנוגדת לטענותיה ולא סתר אותן ומשכך, קשה לראות בהחלטה שהתקבלה בעניינה משום "הפתעה" לנאמן. בנוסף, מתנגדת לנדנר לבקשת הנאמן כי יזומנו עדים שונים לעדות בפני בית המשפט המחוזי, שכן לשיטתה מדובר בהמשך הסחבת בתיק, ובקשות אלו מועלות לראשונה במסגרת בקשה זו.